<h1>סמ"ג עשין סימן ע"א</h1>
<h2>דף ה.</h2>
דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ד' וה' מן המטלטלין שלו ואם לא נמצאו לו מטלטלין ב"ד יורדין לנכסיו וגובין את הכל מן המעולה שבנכסיו כשאר ניזקין שנאמר בהן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כדאמר בפ"ק דב"ק (ה' א') כולהו כאבות הן לשלם ממיטב, ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין ב"ד מוכרין את הגנב ונותנין דמיו לניזק שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו, ואמרו רבותינו על פי הקבלה בפרק היה נוטל (סוטה כ"ג א') שהאיש נמכר בגניבתו ולא האשה [נמכרת בגניבתה] אין הגנב נמכר אלא בקרן אבל הכפל ותשלומי ד' וה' אינו נמכר בו אלא הרי זה חוב עליו עד שיעשיר (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ג הל' י"א—י"ב), היה קרן הגניבה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים זוז הרי זה נמכר ושאר הקרן עם הכפל הרי זה חוב עליו עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם, היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר שנאמר בגניבתו עד שיהו דמיו כולן נבלעים בגניבתו (שם הי"ד).
<h2>דף יא.</h2>
בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א א') ובפרק הגוזל קמא (צ"ד א') אמר שמואל אין שמין [לא] לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזקין ולשואל. פירש רבינו שמואל (ב"מ צ"ו ב' תד"ה זיל) אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין ואינו כמו ניזקין שאומר שם למעלה שהניזק מקבל הפחת הילכך גנב וגזלן יחזירו הנבילה או השברים בדמים שהן שווים בשעת העמדה בדין ועליהן ישלימו כל התשלומין, ודורש דבר זה בירושלמי (דף ד' א') מניין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שנאמר חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גניבה גזילה מניין שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, פירוש אם הוזלו חיים יחזירם כמות שהם ואם הוזלו מתים יתן לו הפחת ונמצא שלא הפסיד כלום כאילו הן חיים, מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ובא לדין לפני רב ואמר לו לך שלם לו גרזן שלם כלומר שאין דין שואל כניזקין שבעל הדבר הניזק מקבל הפחת כי המשאיל לא יקבל עליו שום פחת והרי דינו זה כדין גנב וגזלן שמשלמין חיים ולא מתים כאשר בארנו והחזירוהו רב כהנא ורב (אשי) [אסי] מדין זה, ומסקנא שהשואל כניזקין, אבל רבינו שלמה פירש לך שלם לו גרזן שלם והשברים יהיו שלך וזה לא יתכן שהרי בפ"ק דנזיקין (ב"ק ה' א') מדמה תשלומי גנב וגזלן ושואל לתשלומי נזק ואם כן אפילו סובין יכול לשלם.
<h2>דף סב:</h2>
מצות עשה לדון בדיני נזקי הגניבה. וגנב שיעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגנבה, אם גנב דינר משלם שנים אם גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה נמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר חבירו (רמב"ם גניבה פ"א ה"ד), [ולפני' יתבאר שאין כפל אלא אחר שנשבע]. והגנב שהודה מעצמו שגנב משלם את הקרן ופטור מן הכפל שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים ולא המרשיע עצמו משלם שנים והוא הדין לכל הקנסות שכל המודה בהן פטור (רמב"ם שם ה"ה). שנינו בפרק מרובה תשלומי כפל נוהגין בכל אבל תשלומי ארבעה וחמשה אין נוהגין אלא בשור ושה בלבד שהגונב את השה או את השור וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה (ע"פ ה"ו שם).
עוד בפרק מרובה אמר רבי חייא בר (אבין) [אבא] אמר רבי יוחנן הטוען שנגנב הפקדון מביתו אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון היה אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו כגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ד' וה' ואם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא קרן בלבד (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ד ה"א), בד"א שנשבע קודם ששלח יד בפקדון אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב וקנאהו (שם ה"ב). והטוען טענת גנב בפקדון של קטן אף על פי שנתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואחר כך באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר וכי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום, וצריך שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול (רמב"ם שם ה"ט) שנאמר רעהו כך דרשו בירושלמי (שבועות דף ל"א א'), ובפרק הגוזל (ב"ק ק"ו ב') דורשו מדבר שניהם.
<h2>דף סה.</h2>
תניא בפרק מרובה (ב"ק ס"ה א') ומסיק שם דמודה רב אם גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל או תשלומי ד' וה' כשעת הגניבה (רמב"ם גניבה פ"א הי"ג). ואמר רבי אלעאי (ס"ה ב') שאם גזל או גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו ואם אחר כך טבחו ומכרו שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם ד' וה' אבל תשלומי כפל משלם כשעת הגניבה (ע"פ לשון רמב"ם שם) והלכה כמותו דתנן (צ"ג ב') זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואמרינן (צ"ו ב') זה הכלל לאתויי הא דרבי אלעאי. אמר רב בפרק מרובה (ס"ה א') גנב בהמה או כלים וכיוצא בהם ובשעת הגניבה הוא היה שוה ארבעה ובשעת העמדה בדין הוא שוה שנים משלמין קרן כשעת הגניבה (לשון רמב"ם שם הי"ד) שהרי שנינו כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ומביאה גם על יוקר וזול בפרק הגוזל קמא (ק"ג א') ובפרק המפקיד (ב"מ מ"ג א') ובפסחים פרק כל שעה (ל"ב א'), אבל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין (המשך לשון הרמב"ם שם), מאי טעמא דרב, פירוש (ב"ק ס"ה א' תד"ה גופא) למה אין כל התשלומין משלמין כשעת הגניבה, אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן דווקא כעין שגנב בין שהוקר בין שהוזל כאשר יתבאר, ולשון אחייה הוא לשון תשלומין שמחייה ממונו של זה (תד"ה דתניא) לשון רבינו יצחק בכתב ידו. אמר רבה בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג א') [ומסקינן במרובה (שם) דמודה רב בה] היה שוה בשעת הגניבה או הגזילה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם הכל כשעת העמדה בדין (ע"פ לשון רמב"ם שם ע"ש) שהואיל ואילו היתה בעין היתה חוזרת נמצא שעת הגזילה היא שעת שחיטתו ושבירתו, ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם הקרן כשעת הגניבה (עי' רמב"ם שם) שהרי עכשיו לא נגע בו ועל מה אתה מחייבו על שעת גניבה באותה שעה לא היה שוה כי אם שנים אבל בתשלומי כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין אף על פי שהוקרו ומודה רב בזה כדמוכח גבי האי דאמר רבא (ב"ק ס"ו א') טלאים כדמעיקרא דמים כדהשתא. אבל בהחסר כדברי רב שבארנו למעלה בכל עניין משלם קרן דווקא כעין שגנב כדגרסינן בפרק המפקיד (שם) ובחסר מי איכא למ"ד דכל הגזלנים לאו כשעת הגזילה משלמים והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה.
<h2>דף סו.</h2>
הגנבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש (רמב"ם גניבה פ"א הי"ב) דיאוש כדי לא קנה. נשתנית הגנבה ביד הגנב קנאה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים (ע"פ רמב"ם שם) כמשפט הגזלה.
<h2>דף סח.</h2>
שוין רבי יוחנן ורב נחמן בפרק מרובה שהגונב וטבח ומכר לפני יאוש בעלים אף על פי שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ד' וה' ואין צ"ל אם טבח ומכר לאחר יאוש שהוא משלם ד' וה' שהרי הועילו מעשיו וקנה הלוקח (לשון רמב"ם גניבה פ"א הט"ז).
<h2>דף עא.</h2>
השותפין שגנבו, אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חבירו משלם תשלומי ד' וה' ואם עשה שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ד' וה' וחייבין בכפל (רמב"ם גניבה פ"ב הי"ד ע"ש מ"מ), בד"א כששניהם הוציאוה מרשות בעלים אבל הוציאה אחד מדעת חבירו פטור חבירו שאין שליח לדבר עבירה דדווקא גבי טביחה אמרינן בפרק מרובה (ע"א א') או לרבות [את ה]שליח (ע"פ ב"מ ח' א' תד"ה ושותפין).
<h2>דף עה.</h2>
מסקינן בפרק מרובה אליבא דרב, שמי שהודה בקנס ואחר כך באו עדים אם הודה בתחילה בפני בית דין פטור אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני שנים בלבד ואחר כך באו עדים הרי זה משלם קנס על פיהם (רמב"ם גניבה פ"ג ה"ח ע"ש ומ"מ), כיצד הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבאו העדים אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם תשלומי ד' וה' לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו עדים (רמב"ם שם ה"ט) וכן אמר רב המנונא שם שמסתברא מילתיה דרב וכן הלכה.
<h2>דף צד.</h2>
בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א א') ובפרק הגוזל קמא (צ"ד א') אמר שמואל אין שמין [לא] לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזקין ולשואל. פירש רבינו שמואל (ב"מ צ"ו ב' תד"ה זיל) אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין ואינו כמו ניזקין שאומר שם למעלה שהניזק מקבל הפחת הילכך גנב וגזלן יחזירו הנבילה או השברים בדמים שהן שווים בשעת העמדה בדין ועליהן ישלימו כל התשלומין, ודורש דבר זה בירושלמי (דף ד' א') מניין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שנאמר חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גניבה גזילה מניין שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, פירוש אם הוזלו חיים יחזירם כמות שהם ואם הוזלו מתים יתן לו הפחת ונמצא שלא הפסיד כלום כאילו הן חיים, מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ובא לדין לפני רב ואמר לו לך שלם לו גרזן שלם כלומר שאין דין שואל כניזקין שבעל הדבר הניזק מקבל הפחת כי המשאיל לא יקבל עליו שום פחת והרי דינו זה כדין גנב וגזלן שמשלמין חיים ולא מתים כאשר בארנו והחזירוהו רב כהנא ורב (אשי) [אסי] מדין זה, ומסקנא שהשואל כניזקין, אבל רבינו שלמה פירש לך שלם לו גרזן שלם והשברים יהיו שלך וזה לא יתכן שהרי בפ"ק דנזיקין (ב"ק ה' א') מדמה תשלומי גנב וגזלן ושואל לתשלומי נזק ואם כן אפילו סובין יכול לשלם.
<h2>דף קיד:</h2>
שנינו בפרק הגוזל אחרון בעל הבית שאינו עשוי למכור [את] כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שאלו היו כליו של זה ישבע זה שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ו ה"י). ופירש רבינו שלמה שמדבר לפני יאוש דאי לאחר יאוש קנה אותם המוחזק בהם ביאוש ושינוי רשות, אמנם בספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש לפי שאין רגילין להתיאש מספרים שבאים לעולם ביד ישראל ולא ביד גוים (תד"ה המכיר) כדאמר בפרק שני דבבא מציעא (כ"ד ב') שאני נהר בידן דכיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה לא מייאש דוודאי מישראל נפלו ויש [לו] להכריז. עוד הארכנו בעניין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בעניין חלוקי שבועות (עשה צ"ה דף קפ"ג ב' בד"ו). היה בעל הבית עשוי למכור [את] כליו ולא היו מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אין מחזירין מיד הלקוחות שמא מכרו לאחרים, אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וצעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני הרי זה נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו (שם הי"א).
<h2>דף קטו.</h2>
גרסינן בפרק הגוזל אחרון א"ר יוחנן משום רבי ינאי הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא שגנבו בפנינו חוזר [החפץ] לבעליו והבעלים נותנין דמים ללוקח שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ה ה"ב ע"ש) כך מפרש רב פפא שהוא אחרון את דבריו ואף על פי שרב חולק על רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן (ע"פ רמב"ם שם). נתיאשו הבעלים מן הגניבה בין נתייאשו קודם שלקחה בין שנתייאשו אחר שלקחה קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש וראב"ד ומ"מ וכס"מ). לקח מן הגנב שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש) כדמסקינן שם והלכתא בכולהו עשו בהם תקנת השוק חוץ מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו שלא עשו בהם תקנת השוק ונוטלו בעל הבית בלא דמים שהרי אומר למוחזק לא נתת לגנב דמים אלו כדרך השוק על דעת שיתן לך חפץ זה. ופירש רב אלפס שהכלל שאמר בכולהו אינו עומד על גנב מפורסם שאמר רבא כי אם על מחלוקת [ה]אמוראים שנחלקו בלוקח בפחות משויו או יותר. ומורי רבינו יהודה כתב שמצא בשם רבינו יעקב שכלל גם גנב מפורסם ש(י)עשו בו תקנת השוק, ואם היה אומר לטובה נתכונתי להשיב אבידה נאמן לד"ה.
<h2>דף קיח:</h2>
שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו וסלע מן הכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפלו, אף על פי שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו [ו]כאילו לא החזיר כלום עד שיודיע לבעליו (רמב"ם גניבה פ"ד ה"י עי' ראב"ד ונו"כ) שכך אומר רבי עקיבא בפרק הגוזל בתרא (קי"ח ב') ואף על פי שרבי ישמעאל חולק עליו ופוטר כשהחזירו מ"מ הלכה כרבי עקיבא מחבירו ובסוף פרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב') אמר רב אשי לאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. ורבינו יצחק פוסק כרבי ישמעאל שאנו מעמידין בפרק המפקיד (שם מ' ב') סתם משנה כמותו. אבל הגונב סלע מחברו וכלים מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו קיי"ל כרבי יוחנן שאומר שם (ב"ק קי"ח א') שאם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזרתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו (ע"פ רמב"ם שם), מנה את כיסו ומצא המניין שלם פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו אפילו מניין אינו צריך אלא כיון שהחזירן למקומן פטור (ב)[מ]אחריותו (רמב"ם שם הי"א) ואף על פי שרב חולק עליו, רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד' ב'). בד"א בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מעדר של חברו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו הצאן ונמצאה שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו אף על פי שמנו הצאן והיא שלמה חייב באחריותו עד שידעו הבעלים כדי שישמרו הטלה הגנוב שהרי למדו פסיעות החיצונות (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש) ומתוך כך קל לברוח שכך אומר שם רב חסדא בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ח ב') ורבא סובר שם כמותו וכן הלכה.
אסור ליקח מן הגנב החפץ שגנב והוא עון גדול שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח לא יגנוב ועל זה נאמר במשלי (כ"ט כ"ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ה ה"א ע"ש).
מתוך ההלכות שבפרק הגוזל אחרון למדנו שכל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם חזקת רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו, ולפיכך אין לוקחין מן הרועין צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחין מהן חלב או גבינה במדבר אבל לא ביישוב, ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן ארבע גיזות מעדר קטן או חמש מעדר גדול שאין חזקתו שהוא גנוב (רמב"ם גניבה פ"ו ה"א ע"ש) כדברי רב חסדא. כללו של דבר כל שהרועה מוכר[ו] אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה ואם אין בעל הבית מרגיש בו אסור ליקח אותו (שם ה"ב), אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרין והסלים [לפניהם] והטורטונין לפניהם שהרי הדבר [ה]זה גלוי ויש לו קול ואין זה גניבה, ולוקחין מפתח הגינה ולא מאחורי הגינה, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן, ומותר ליקח מן האריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים (ע"פ ה"ג שם). אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שלהם מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהם מפני שהם בחזקת גניבה, ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם ואם אמרו הטמן אסור (רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף קיט.</h2>
מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית (רמב"ם גניבה פ"ו ה"ו). החייט ששייר מן החוט כדתני בר קפרא בירושלמי כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלש אצבעות חייב להחזירן לבעלים פחות מכן נוטלה (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש ובילקוט שנויי נוסחאות שבמהדורת פרנקל), נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן הולכין בהן אחר מנהג המדינה (רמב"ם שם ה"ח). ועיקרי הלכות אלו בפרק הגוזל אחרון.
